חם! (באמת.)

חם!

מהבוקר תקוע לי בראש שיר ששמעתי לפני יותר מעשרים שנה (עצוב לי לומר את זה!), במסגרת תוכנית המופת: פרפר נחמד !

לבץ הצב היה כל כך חם, עד שהוא "המציא" שיר:

 "חם לי חם אני בוער

 קיץ קיץ תיגמר

 חם ביום וחם בלילה

 חם למטה, חם למעלה

 חם בבטן, חם בגב

קיץ אוף כבר לך עכשיו!"

 

שלשום, חסרת אונים מול השרב, ביקשתי סליחה מהמזגן על שאני מעבידה אותו שעות נוספות, ללא תשלום נוסף. או תשלום בכלל. הוא הסתכל אליי בעיניים עייפות ובמבט קריר והעיף לעברי משב רוח מרענן. לא, אין למזגן שלי עיניים, אבל יש סיכוי יותר מסביר, שהזיתי מרוב שהיה לי חם אתמול.   באיזשהו שלב, לקראת אחת בצהריים, הרגשתי דגדוג קל של רעב בבטן, אבל למי יש תאבון בחום הזה? חשבתי על האיש שלי, שיחזור מהעבודה עייף ורצוץ, ובודאי שיהיה רעב. קמתי מעל המזגן וניגשתי למטבח. מאוד רציתי להכין תפוחי אדמה אפויים בתנור עם איזה מטבל קר ומרענן בצד, אבל שום דבר בעולם לא היה משכנע אותי להפעיל תנור בחום הזה. לעזרתי בא מחבת "המולטישף" שקיבלתי לפני מספר שנים, ומשמש אותי ל"טיגון" ללא שמן / צלייה ועוד ועוד. (המתכון בהמשך)

לאחר יום מאוד מתיש אתמול (אני עובדת בקרית שמונה), ושרב מצחין, סיפרה לי הבוקר אחת המש"ריות אצלנו על טיול שהמשפחה שלה עשתה שלשום במטולה. מטולה נמצאת במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מכאן. חמש עשרה אם את/ה נעצר/ת ברמזור. היא מספרת על רעמים שנשמעו, וטפטוף גשם, שהיא הרגישה כאשר עדשת המצלמה שלה התכסתה טיפות דקות. תהיתי אם אנחנו חיים בעולמות אחרים, או שיש עולם מקביל לשלנו בו קר נעים וצלול?

צלול זו מילה מצוינת לקיץ!

תפוחי אדמה אפויים – (לא מה שחשבתם!)

מצרכים:

 3-4 תפוחי אדמה בינוניים מקולפים וחתוכים לקוביות

צרור פטרוזיליה קטן קצוץ

טחינה

 2 עגבניות גדולות

 פלפל ירוק חריף (אופציונאלי)

מלח ופלפל

הכנה:

מבשלים את תפוחי האדמה במים, עד שהם מוכנים, או "כמעט" מוכנים. מעבירים להשחמה במחבת ללא שמן, או בתנור בחום מאוד גבוה / גריל למספר דקות. בכלי קטן מגרדים את העגבניות בפומפיה גסה ומתבלים לפי הטעם. (אנחנו מוסיפים שום ופלפל ירוק חריף קצוץ דק). בצלוחית נוספת מכינים טחינה (טחינה גולמית, מים, מיץ לימון, מלח ושום). על גבי תפוחי האדמה המושחמים מוסיפים פטרוזיליה קצוצה ומערבבים. מניחים את המטבלים בצד.

(כמובן שההשקעה לא סיפקה את אישי הרעב, ולכן הוא "זכה" לעוד שני נתחי חזה עוף צלויים במלח ופלפל).

יום קריר לכם!

למה קשה לנו לומר תודה?

לפני יומיים קיבלתי מכתב מאוד מרגיז מחברת אשראי כלשהי. המכתב הרגיז אותי מכיוון שלא אמורים להיות לי שום "עסקים" עם אותה חברה.

לפני כחודש הציעה לי מוקדנית מהבנק שלי להנפיק לי כרטיס אשראי חיני חינם.     'אין מתנות חינם' חשבתי לעצמי, ושאלתי שוב באלו עמלות מדובר, דמי שימוש וכדומה. והיא הבטיחה ששום דבר. הסברתי לה שאין שום סניף קרוב אליי הביתה, אפילו לא במרחק שעה ויותר ברכב, והיא הציעה לשלוח לסניף קרוב של בנק אחר.

הסכמתי.

כעבור מספר ימים, לפני שהלכתי לקחת את הכרטיס, התקשרתי ושאלתי שוב, האם באמת מדובר בכרטיס חינמי לחלוטין, ושוב הבטיחו : כן. א ב ל – הפעם אמרה המוקדנית, שלמעשה אין אפשרות לשלוח את הכרטיס ואאלץ להגיע לסניף לקחתו.

ויתרתי.

אמרתי לה שהמאמץ הזה לא מצדיק כרטיס אשראי נוסף, גם אם הוא בחינם. הפלסטיק? בחינם – ההוצאות? עליי! היא הבטיחה שתבטל.

לפני יומיים קיבלתי מכתב מחברת האשראי: "פעולותיך בכרטיס המסתיים בספרות:XXXX הנן בסכום: 0 שקלים". רגזתי מאוד! אז נכון, לא חוייבתי, אבל למה לעזאזל יש כרטיס על שמי בחברת אשראי בלא הסכמתי??

התקשרתי שוב למוקד הטלפוני של הבנק, והסברתי מחדש את כל הסיפור. המוקדנית הייתה כל כך סבלנית ורגועה, הסבירה לי שהיא מבינה שנעשתה טעות, ועברה איתי שלב שלב, על כל פעולות הביטול הנדרשות. היא גם הנחתה אותי להתקשר שוב כעבור יומיים, ולוודא שאכן התהליך בוצע. מאוד התרשמתי מהשרות, ולכן החלטתי לכתוב לה מכתב תודה, ולשלוח לממונים עליה. כמובן שנעניתי בשמחה גדולה, והתגובה הייתה מאוד נלהבת.

היום כשהייתי בביקור בית, המטופלת אמרה לי שראתה את המנהל שלי אתמול, ורצתה להגיד לו שהיא מאוד שמחה על ששלח אותי, ושהיא מרוצה ממני מאוד, והטיפול מתבצע בדיוק לשביעות רצונה. באותו רגע התמלאתי תחושה כל כך טובה, ולא היה בה שום דבר דומה לתחושה שמגיעה כשאני מסתכלת על סעיף ביקורי הבית בתלוש המשכורת.

כשאתה מקבל גמול כספי על העבודה שלך אתה מרגיש: "מגיע לי" אבל כשאתה מקבל מחמאה או סיפוק אמיתי, אתה מרגיש: "מעריכים אותי". לתלושי משכורת אין רגשות, והם בטח לא יתנו לך פידבק על ההשקעה שלך בעבודה. למה בעצם אני כותבת את כל זה? מפני שפתאום שמתי לב, שאנחנו נורא מתרגשים ועושים עניין מ"תודות", שלנו ושל אחרים אלינו, כשלמעשה לא צריך לעשות מזה סיפור גדול. אתם מרגישים שמישהו עשה את עבודתו כראוי? תודו לו. במילה, בחיוך, במכתב. תאמינו לי, זה נותן הרגשה ששווה כל שקל נוסף.

תודה.

סושי יאמי יאמ

בשלוש מילים: כולם אוהבים סושי.

בארבע מילים: לא כולם אוהבים סושי

עבור אלו שכן, אני מעלה את תמונות הסושי שהכנתי היום. הכיף באוכל מהסוג הזה הוא היצירתיות. סושי אפשר להכין מהכל ועם הכל. חלבי, בשרי, עם דגים, בלי דגים, עם ירקות, עם ממרחים, אפילו מתוק. באמת שאין סוף. וטוב שאין סוף, כי אז לא משעמם. אני בדרך כלל נוטה לא לוותר על שני מרכיבים בסושי: האורז והאצות. כל השאר יכול ומתחלף. אבל גם עליהם אפשר לוותר , בתנאי שיש לכם תחליף שיכול להוות דבק , והאצות הן רק מסגרת , וגם עליהן אפשר לוותר. (הן פשוט  טעימות ועשירות בערכי תזונה בריאים).

אני לא רושמת כאן מתכון והוראות הכנה, מכיוון שיש מדריכים מצוינים בYouTube  ושאר ירקות. אני כן רוצה להראות שהכל הולך , וכמה יפה זה יוצא בסוף. בסושי אי אפשר לטעות!

המצרכים שבהם אני השתמשתי:

אצות נורי

אורז עגול (מבושל ומתובל בחומץ אורז סוכר ומלח)

אורז מתבשל במים

אורז מבושל ומתובל בחומץ אורז, מלח וסוכר

חביתה משתי ביצים

חביתה חתוכה לרצועות

גבינת פטה צאן (עזים) 16% שומן

פטה עזים. אפשר גם פחות שומן

פטה עזים חתוכה

פלפל ירוק

בצל ירוק

פלפל ובצל ירוק

ג'ינג'ר כבוש

רוטב סויה דל נתרן

וככה נראה הכל יחד:

סושי מוכן!

יאמי

בחיי שיצא טעים!

קרן שמש / אני

קרן שמש של בוקר, שממיסה חבלי שינה קרים

זוכר איך היא אמרה שהשמש נשלחת לעצבן ישנים

קרים מאז שאני ישן באלכסון במיטה

הקרניים האלה עכשיו מזכירות לי אותה

מזכירות לי בקרים של חיוך מריר

נעלם החיוך, נשארתי שביר

איך בקיץ או חורף, תמיד היה חם

רסיסים מודבקים של איש מיותם

ואת , את נשארת מבפנים

לא מרפה ולא עוזבת  וכבר כמה חודשים

לא רוצה להיזכר ורוצה שתיעלמי

אבל לא יכול לנשום

כשאת בבוקר לא איתי

קרן שמש של בוקר, מבקשת : "תתעורר"

אני יודע שרק ככה העצב ייגמר

אבל לא רוצה לקום, לא רוצה ? או לא יכול?

חושב אולי אם אשאר כאן – השינה תמחק הכול

ואת , את נשארת מבפנים

לא מרפה ולא עוזבת  וכבר כמה חודשים

לא רוצה להיזכר ורוצה שתיעלמי

אבל לא יכול לנשום

כשאת בבוקר לא איתי

וכשאני עוצם עיניים

ומולי עולות שלך

מדמיין שאת חוזרת

והכול נשכח, נסלח

ואת , את נשארת מבפנים

לא מרפה ולא עוזבת  וכבר כמה חודשים

לא רוצה להיזכר  ורוצה שתיעלמי

אבל לא יכול לנשום

כשאת בבוקר לא איתי

וכל בוקר מחדש לא יכול להשתחרר,

והקרן מתחננת: "בחייך.. תתעורר.."

זיוף

לעתים אני מסתכלת מהצד על האנשים המהווים חלק מהמציאות שלי, ולא מבינה.  אנשים "מזוייפים" הם אנשים שצריכים לעבוד מאוד קשה, כדי לשמור על אחידות לאורך זמן. למי יש כוח?  לא עדיף פשוט להיות אתה במינימום אנרגיה?

בזמן שאני כותבת עולה מולי  דמות של אדם מסויים, שאני לא מאמינה לשום מילה שיוצאת לו מהפה.  לא, הוא  לא חבר שלי, אבל הוא חלק מהמציאות הכמעט יום יומית שלי. והייתי רוצה להפנות אליו את הדברים הבאים, (אל דאגה, הוא לעולם לא ידע שמדובר בו, הוא עסוק מידי בלהסתיר) משום שאני חושבת שהאנשים הקרובים אליו באמת לא יהיו שם תמיד, ומישהו יצטרך להיות – כשהכל יתפורר.

אתה יכול להישאר לך שם, בכונכיה היפה שלך, במציאות שבנית לעצמך.  המציאות שאתה מספר לכולם  על עצמך, זו שהיית רוצה שכולם יחשבו שהיא שלך. בחירת מילים מדוקדקת, אופפת במסך עשן כתמי מציאות אמיתיים. יכול. אבל, רוצה?

עצוב לי לדעת  שאנשים כמוך יישארו ככה. "ככה " = מבלי לזכות באמת עצמה,  שכמה שתהיה פחות מפוארת ומנצנצת ממה שהם בחרו ובנו לעצמם כל כך בקפידה, היא לעולם תרגיש  יותר טוב, נוח ונכון.

אושר מזויף, הוא קליפה מתפוררת.

אושר אמיתי, הוא הידיעה שכל מה שיש לך קיבלת משום שהעולם רצה להעניק, מבלי שתסתיר כלום, רק מכיוון שאתה -  עצמך.

אני מאחלת לך אושר כזה, ומנוחה מעבודת הזיוף הקשה כל כך.

סיפור קפה

נכתב אי שם לפני יותר משנתיים, ומשום מה… שום דבר לא השתנה.

ה ע ר ה :        ****לפני שיקפצו עליי כל מיני…  - זו לא פרסומת! הפוסט מכיל שמות של מוצרי מדף קיימים, אבל לא , אין  לי שום קשר לחברות הללו.****

Taster's choice hazelnut

יום שבת. השעה :08:23. הימים: ימי סיום התואר הראשון, יוני 2006. בשעת בוקר מוקדמת שכזו, יום שבת, הקולות שניתן לשמוע הם בודדים. ציוצי ציפורים חצופות, שעוד לא הבינו שבשבת אנשים מעדיפים להשכים בטבעיות, נשימות כבדות של מי שעוד חולם את החלום השני או השלישי וצחוקים חרישיים של ילדים, שהוריהם הבינו שאת השקט של יום השבת שלהם ניתן לקנות במחיר מבצע של קלטת ילדים "משובחת" , או שידורי הטלוויזיה "החינוכית".

הקולות שאני מכירה מיום שבת בבוקר בשעה הזו, הם קולות מים גועשים, מולקולות שמתערבבות להן זו בזו, מתנגשות אחת בשנייה ויוצרות פעפוע במעלה הקומקום החשמלי שלי. עוד מעט יעלו האדים מעלה מעלה ויצרו עננה לבנה ומהבילה, בעוד הקול האחד שלו אני כמהה, משתהה ומתמהמה. קול הכפתור הנלחץ מכוח האדים ומודיע לי בקול תרועה כי הגיע הרגע לו חיכיתי. לרגע הקסום הזה מצטרפים קולות נוספים של פתיחת צנצנת הקפה, ונקישת הכפית בזכוכית. לצלילי צהלות הנוזל החם, הנשפך ומתרעם על דפנותיה הקרות של הכוס, אני לוקחת שאיפה עמוקה עמוקה של גרגירי הזהב הרוקדים בתוך הצנצנת, עוצמת עיניים ומתמכרת לריח האגוזי הנפלא: Taster`s Choice Hazelnut. בלוטות הטעם שלי נכנסות למצב כוננות גבוה.

לא היו לי הרבה רגעי חסד בשנים האחרונות. הלימודים תובעניים, וההתנסויות הקליניות האחרונות בפתח. כל שבת המוגדרת, מהיותה כזו, כתענוג של "רביצה"  וחופש, מתחלפת בצ`אנס נוסף ל"זמן איכות" עם ספרי האנטומיה, הנוירולוגיה והתרגולים האינסופיים. החסד האחד שלו אני עוד זוכה ברגעים השקטים הללו, הוא רגע ההתייחדות שלי עם ספל הקפה. ספל זכוכית, תמיד זכוכית. מול השמש שנדמה כאילו מתעוררת גם היא מאוחר יותר ביום שבת. בצינת הבוקר הנעימה, האופיינית לתקופה הזו בשנה, מתלטפת לי בהרגשה, מדחיקה באמנות נרכשת את הידיעה שתימשך רק דקות ספורות.

את הטייסטר`ס הכרתי לראשונה, אני מודה, דרך פרסומות בטלוויזיה. אני לא מבני האדם המושפעים ורוכשים מוצרים על  פי שטיפות המוח היומיומיות, המבליחות מכל עבר, אבל אלמלא נתקלתי בפרסומת, לא הייתי מסיטה את פני לעבר צנצנת הזכוכית בביקורי השבועי בסופר. התווית המוכרת שנגלתה מולי החביאה מתנה נוספת. תווית קטנטנה שלא הייתה צריכה דבר כדי להעלות חיוך על פני, מלבד להכיל את המילה: אגוזים.

יעידו אלו המכירים אותי, אני לא צרכנית גדולה של קפה, ולא שותה אותו אפילו מידי יום. אני לא יודעת להעריך מהו קפה איכותי במיוחד, לא מתמצאת בסוגים השונים, ואף על פי שבורכתי במשפחה בברזיל, אני לא אדע לומר איזה קפה נטחן מאיפה, מתי ולמה. אני כן יודעת, ואף בדעתנות מאוד נחרצת – מה טעים לי. ועל דברים שכאלה, אני מתקשה לוותר.

היום, שנתיים וחצי  אחרי, (נו אמרתי  - נכתב לפני שנתיים) אני כבר אשת מקצוע, השבתות שלי הן שבתות של עונג ממשי (טוב, רובן.) וחווית הקפה הראשון של הבוקר, הפכה אצלי ממש לטקס. אני מתעוררת בבקרים אל  מרפסת שטופת שמש, מול ירוק אינסופי, ואוויר הרים צפוני. אני צריכה להוסיף?

התמונה יכולה הייתה להיות מושלמת, והמכתב יכול היה להיחתם כאן, כמכתב פסטורלי של הערכה. יכולה הייתה, אלמלא השינויים הרבים שחלו בשנים האחרונות בכלכלה בכלל ובמחירי מוצרי הצריכה בפרט. אני כבר לא מדברת על החודשים האחרונים, בהם `דולרים מתחת לבלטות` הן מילים גסות (מתחת לשלי תמצאו אורז). והמיתון היא כבר מילה שגורה כמעט כמו "אהלן"…  אך נוכח העלייה הבילתי פוסקת במחירי הקפה שלכם, במיוחד של הצנצנת הקטנה שלי עם התווית: "אגוזים", שמעבירה בי חיוך, עצוב הפעם, אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי את התענוג על בסיס יום יומי.

אנחנו לא אנשים של חיי מותרות. לא תמצאו אותנו בחו"ל כל שנה, או בנופש בכל חג או חופשה שנתית, מתפנקים באיזה בית מלון שווה. אני אפילו לא רוכשת בגדים חדשים מידי חודש. רגעי האושר הקטנים שלי, כשמם כן הם – קטנים, ולא צריך הרבה כדי לגרום להם לקרות.  למען עינוגים ופינוקים קטנים שכאלה, לכם יש את היכולת, לא רק לייצר (או לשווק במקרה הנ"ל) קפה משובח כל כך, אלא גם לתרום לעוד 10 דקות יקרות של אושר קטנטן ויומיומי – אבל אמיתי. אני מבקשת לפנות אליכם, היצרנים, המשווקים, המועצה לצרכנות..שקר כלשהו, לכל מי שאכפת לו, ויש לו השפעה בבקשה באמת קטנה ואישית, להוזיל את מחירי הקפה:

Because,  It is Really THAT GOOD!!!       (Oh, Yes…)

חדש…חדש…חדש…חדש…חדש…חדש…חדש…חדש…

הספר החדש (חדש אצלי) של ניל גיימן הגיע בדואר! וההתרגשות גדולה ועצומה!

עוד חדש? הפרק הראשון הגמור בספר. אבל כמו שכבר אמרתי, לא מדברים על זה.

לספרים חדשים יש ריח של אושר. מכירים את הריח הזה? ריח של תקווה להיכנס לעולם שבו אנחנו מחליטים מי אנחנו ואיך אנחנו מרגישים. קצת כמו לאבד שליטה מבלי להסתכן בשום דבר.

תרשו לי לפנק אתכם בטריילר לספר הנוכחי:

ותודה למר אבני על ההיכרות עם עולם הטרילרים לספרים- גאוני.